זהו סיפור על תקווה.
אחרי 3 חודשי מילואים בעזה הוא הגיע. ביקש לא לדבר ורק אמר
"יש לי לילות לבנים מלאים בסיוטים. קשה לי לצאת מהמיטה,
לא בטוח שיש לי למה לקום בבוקר אבל יצאתי משם ויש מי שלא, אז אני בוחר בחיים".
אלו היו המילים היחידות ששמעתי ממנו.
שבוע אחרי שבוע הוא הגיע ונשכב
על מיטת הטיפולים ואני טפלתי
באקסס בארס, פרחי באך ותדרים מחזקים.
הבוקר אחרי כחודש הוא כתב:
"הלילה פעם ראשונה ישנתי לילה רצוף.
תודה. תכתבי גם לאחרים שאפשר"
יש לנו עוד דרך אבל הוא מאפשר, הגוף שלו צמא לאנרגיה חדשה,
והאנרגיה לאט לאט פורמת קשרים מתירה כבלים מלב כואב.
סיפרתי כאן לא פעם על זה שאנרגיה היא מעבר למילים.
וכותבת שוב לבקשתו.
מאחלת בליבי שלבבות רבים
כואבים ימצאו קצת נחמה
בימים הכל כך מורכבים כאן.
כל הרגשות:
Comments